פסק-דין בתיק תע"א 3456-08

1.         פתח דבר

חברת סקיולייף ישראל בע"מ (להלן- החברה או התובעת) הגישה תביעה נגד עובדה לשעבר ציון עמיאל (להלן- הנתבע). החברה טוענת כי  העובד הפר את הסכם העבודה בין הצדדים,  ניצל לרעה מידע סודי של החברה, והפר את חובת האמון שהתחייב כלפיה. התובעת טוענת עוד כי העובד היה חתום על סעיף אי-תחרות מול החברה, ואף אותו הפר. התובעת מבקשת כי נפסוק לזכותה את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם בין הצדדים בסך של 5,000$ עקב הפרת חובת תום הלב וההתחייבויות הנתבע כלפיה.

בנוסף לכך, טוענת התובעת כי הנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 6 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן - חוק עוולות מסחריות), ולפיכך יש לפסוק לזכותה פיצוי בסך של 100,000 ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 13 לחוק, תוך הפחתת הפיצוי המוסכם, ופיצוי בסך של 2,500 ש"ח פר מנוי עקב ביצוע  עוולת הגזל עצמה.

מנגד טוען הנתבע כי לא הפר כל התחייבות חוזית כלפי החברה, ובוודאי שלא גזל סוד מסחרי, שכן קיומו של זה לא הוכח כלל. הנתבע מוסיף כי סעיף אי התחרות שבהסכם אינו תקף משלא הוכח טעם המצדיק את הגבלת חופש העיסוק, ואינו רלבנטי, משלא הוכיחה התובעת את קיומו של הסוד המסחרי. לכן אין מקום לחייב את הנתבע בפיצויים מכוח חוק עוולות מסחריות. לטענתו, התובעת היא שפעלה בחוסר תום לב, ועל בית הדין לדחות את התביעה ולהשית עליה הוצאות משפט והוצאות לדוגמא.  

2.         עיקרי העובדות

א.         התובע עבד אצל התובעת כ"אב שכונה" בשכונת בית הכרם בירושלים במסגרת תכנית "שכונה תומכת" מחודש ינואר 2000 ועד לחודש אפריל 2007. בין הצדדים נחתם הסכם עבודה ביום 30.1.2000 (נספח 1 לתצהיר התובעת).

ב.         התובעת סיפקה שירותי "שכונה תומכת" לאוכלוסיה המבוגרת בשכונת בית הכרם משנת 1999 על פי הסכם שנחתם בינה לבין המרכז הקהילתי בשכונה (נספח א לתצהיר רפי אבידן). על פי האמור בסעיף 13 להסכם, תוקף ההסכם הינו לשנתיים.

ג.          הנתבע שימש איש קשר בין התובעת לבין האוכלוסיה המבוגרת.

ד.         הנתבע התפטר מעבודתו אצל התובעת ביום 1.4.07 (נספח 2 לתצהיר התובעת).

ה.         הנתבע החל לעבוד כ"אב שכונה" בשכונת בית הכרם, כעובד המינהל הקהילתי, מיום 1.5.07, והוא עובד במקום עד היום.

ו.          ההתקשרות בין המנהל הקהילתי לבין התובעת הסתיימה ביום 26.5.2007.

4.         דיון והכרעה

המינהל הקהילתי התקשר עם התובעת בהסכם לאספקת שירותים לאוכלוסיה המבוגרת בשכונה. על פי ההסכם היה על התובעת להתקין לחצני מצוקה ולספק שירותים שונים לתושבי השכונה המשתתפים בתכנית, בכפוף לאישור ועדת היגוי (נספח א' לתצהיר מר אבידן). התובעת טוענת כי  מחומר הראיות עולה כי הנתבע והמינהל עשו יד אחת ורקחו את מעברו של הנתבע לעבודה כאב שכונה מטעם המינהל תחת חברה חדשה עוד לפני שסיים את עבודתו אצל התובעת, ותוך שמירת זכויות הותק שלו. הנתבע אף קיבל שכר מהמינהל מיד עם סיום עבודתו בפועל אצל התובעת. מעשים אלה מנוגדים להתחייבויות הנתבע כלפי  התובעת, ומזכים אותה בפיצוי הקבוע בהסכם עם הנתבע.   

כאמור הנתבע הודיע לתובעת ביום 1.4.07 כי הוא מפסיק את עבודתו אצלה "מסיבות אישיות" (נספח 2  לתצהירה של הגב' עדינה חביביאן). הנתבע נתן הודעה מוקדמת בת 30 יום כנדרש, ואולם לטענתו עבודתו הופסקה על ידי התובעת כבר ביום 18.4.07 (נספח א' לתצהיר התובע). טענה זו לא נסתרה. במכתב ההתפטרות אמנם לא נכתבה הסיבה להתפטרות, אולם בתצהירו ציין הנתבע כי התפטר משום שהתובעת החלה לשווק לקשישים שירותים שלא נכללו בהסכם, וכי חברים בתכנית חוייבו באמצעות הוראות קבע על שירותים שלא קיבלו (סעיף 14 לתצהירו). גם טענתו זו של הנתבע לא נסתרה. הנתבע החל לעבוד במרכז הקהילתי כבר בראשית מאי, ומחומר הראיות שהוצג לפנינו אכן עולה כי כבר במהלך חודש אפריל התנהלו מגעים בין הנתבע למינהל הקהילתי, ובתלוש השכר של הנתבע של חודש 5/07 (ת/1) מופיע תשלום בסך של 2,300 ש"ח, שלא הובהר מה טיבו, ויתכן שנועד לפצות את הנתבע בגין אי קבלת בחודש 4/07.  

יש להזכיר מושכלות ראשונים, עובד רשאי להתפטר מעבודתו, ולעבור לעבוד במקום עבודה אחר, אלא אם הוסכם אחרת בין הצדדים. נדגיש, ההסכם בין הנתבע לבין התובע היה הסכם לתקופה בלתי מסוימת (סעיף 7 להסכם). אם אמנם הוגבל חופש העיסוק של העובד, כך שאינו יכול, בשל הוראות הסכם עבודה, לתור לעצמו מקום עבודה כראות עיניו, יבחן בית הדין את ההגבלה, ויברר האם היא עולה בקנה אחד עם הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לגבי הגבלה מעין זו. סעיף 4.א להצהרת הסודיות ואי תחרות שעליה חתם הנתבע קובע כי:

"במהלך 12 החודשים לאחר סיום עבודתי אצלכם הנני מתחייב לא להתחרות בכם בין ישירות ובין בעקיפין, בין כשכיר ובין כעצמאי ובפרט לא לעסוק בכל עסק ו/או גוף העוסק בהתקנה, הפעלה, שווק, מכירה, יצור וכו' של מוקדי סיוע ומצוקה, ובכל פעילות אחרת בה תעסוק סקיוטק בזמן העסקתי ע"י סקיוטק (לעניין זה עיסוק כולל כל פעולות הכנה הנדרשות לצורך העיסוק)"

איננו סבורים כי משהתפטר הנתבע מעבודתו אצל התובעת ועבר לעבוד במינהל הקהילתי, הפר את הוראות סעיף 4.א הנ"ל. הנתבע לא עבר לעבוד בחברה מתחרה, ולא בעסק או גוף העוסק בהתקנה, הפעלה וכד' של לחצני מצוקה. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי המינהל הקהילתי עצמו אינו עוסק בהתקנת לחצני מצוקה או שירותים אחרים ממין זה לאוכלוסיה המבוגרת. המינהל התקשר לצורך זה עם חברה אחרת לאחר שנסתיים ההסכם בינו לבין התובעת, ולא הובא לידיעתנו כי לתובעת טענות כלשהן נגד המינהל בעניין זה. יתר על כן, אף אם נניח, הנחה שלא הוכחה כלל, כי עבודתו של הנתבע במינהל הקהילתי הינה בגדר עבודה בעסק מתחרה, יש לברר האם יש הצדקה להגביל את חופש העיסוק של הנתבע למשך תקופה בת 12 חודשים. זאת, משום שסעיף המגביל את חופש העיסוק של העובד לא ייאכף אלא אם קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים זאת.  בע"א 6601/96 AES Systems Inc נ' סער, פ"ד נד(3) 850 עמד הנשיא ברק על האיזונים שיש לערוך בסוגיית אי התחרות:

"ככלל, אין למעביד 'אינטרס לגיטימי' כי יינתן תוקף להתחייבות לאי ^-תחרות, בלא כל קשר לאינטרסים אחרים של המעביד. בדומה, ככלל, אין לעובד 'אינטרס לגיטימי' כי לא יינתן תוקף להתחייבות לאי ^-תחרות, בלא כל קשר לאינטרסים אחרים של המעביד. אכן, ככלל, האינטרס של המעביד למנוע מעובדו לשעבר להתחרות בו, בלי שהדבר בא להגן על אינטרסים נוספים (פרט לאי ^- התחרות), כגון סודות מסחריים או רשימת לקוחות, אינו אינטרס לגיטימי (או "מוגן")...

נמצא, כי ככלל, התחייבות 'ערומה' לאי ^-תחרות, שאינה מגנה על אינטרסים של המעביד, מעבר לאינטרס אי ^-התחרות 'כשלעצמו' (כגון אינטרסים שלו בשמירה על סודות מסחריים ורשימת לקוחות), אינה מעצבת 'אינטרס לגיטימי' של המעביד, ודינה להיפסל בהיותה נוגדת את 'תקנת הציבור'...